<h1>ספר אוריין תליתאי — לרבינו דוד אבן יחייא פרק ב'</h1>
<h2>דף מו:</h2>
בסוגי החלאים שיש בריאה. כפי המשנה כל טרפיות הריאה נכללי' בב' סוגים עליוני' הא' נקרא נקב והב' חסרון. דתנן ריאה שניקבה או חסרה טרפה. וביאור זה ריאה שניקבה נקב אפי' שאין בו חסרון בשר אלא כמו מחט המנקבת את העור בהפרדת חלקיהם לבד טרפה. ובתנאי שיהיה הנקב מעביר השתי קרומות. כי כשניקב הא' בלבד לא נטריפנה. ולדעת הרשב"א צריך שיהיו שניהם מנוקבים בנכחיו' אבל אם ניקב זה שלא כנגד זה כשרה. הסוג השני נקרא חסרון ר"ל שנחסר מכמותה בין במתדבק ר"ל חלק ממנה בין מהמתפרד ר"ל ממנין האונות או האומות. ולזה תמצא שבב' אלו הסוגים ר"ל נקובה וחסרה כלל הרמב"ם כל טרפיות הריאה. והסוג הראשון הנקרא נקובה יחלק אל מינים רבים או יהיה נקב בפועל או נקב בכח ר"ל שאין שם בריאה עתה אפי' שינפחו אותה אין בה נקב נרגש וקבלו חכמי התלמוד שמה ששנינו במשנה ריאה שניקבה תכלול לנקב בכח ג"כ. ומפני זאת הקבלה כל החלאים שנמצאו בריאה אם יש איפשרות בהן לנקב את הריאה מטריפין אותה אפי' שתעלה בנפיחה ולזה בא רבא ורב נחמן וחדשו טרפית הסירכא באומרם אמר רבא הני תרתי אוני דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא ר"ל כל ריאה דסריכי תטרף. וכן ר' נחמן [מ"ח ע"א] ריאה הסמוכה לדופן בצמחים חוששין לה. וכל זה ע"י סירכא כמו שנפרש עדיין ב"ה. והטעם להם מפני שאמרו אין סירכא בלא נקב. ולפי קצת המפרשים בלא נקב ר"ל שתקדם לסירכא ולפי קצת שעתיד להיות הנקב אחר הסירכא. וכלם הודו שטעם הסירכא הוא מפני נקב. והסירכא היא רצועה מתהווה מעובי הליחות סמוכה לגשם בשתי קצוותיה. נכליל א"כ כי הסוג העליון נקב והנקב תכלול לנקב בכח ובפועל. והסירכא תחת החלק מנקב בכח לדעת קצת ולדעת קצת נקב בפועל אלא שאינו נרגש מחמת הסתום וזהו דעת רש"י ז"ל. ואחר זה ראוי לדעת שהסירכא בבחינת המקומות יחלק לב' מינים. הא' נקרא מינה ובה. ר"ל שב' הקצוות מחוברים בבשר הריאה ונקראו השני מקומות מקום שהנקב פוסל בהן ובזה המין מצינו בתלמוד שדבר רבא לבד במקום האונו' לבד והוא מקום הלימוד לשאר חלקי הריאה והוא אומרו הני תרתי אוני דסמיכי להדדי ר"ל מחמת סירכא נטריפנה אם יהיה שלא כסדרן. ובידיעת כסדרן ושלא כסדרן ג"כ נמצא חלוף בין המפרשים כמו שנבאר ב"ה וכיון שרבא לא הזכיר זה המין מחלאי הסירכא אלא באונות יש לדעת משפטו ומעשהו באומה בוורדא כי כלם ילמדו מכאן. המין השני הוא כשהסירכא מהריאה לזולת מהזולת לריאה ר"ל שהיא מחוברת בקצה האחד בריאה והשני בשאר המקומות השכנים והמקיפים את הריאה שאין הנקב פוסל בכל המקומו' אפי' שיהיה בפועל. ואם יתבאר לנו בכ"א מהראיות שהתחלת הסירכא מאלו המקומות יהיה כשרה ואם לאו טרפה מפני שבאשר התחלת הסירכא ושרשה מהריאה טרפה שנראה ששם נקב. אבל חבור הקשה בריאה לא ישפוט הטרפות. הטרפות והכשרות תלוי' בידיעת מהו מקום ההתחלה והצמיחה. ומקום התכלית והחבור ר"ל כשהסירכה מהריאה לזולת או מהזולת לה. וזה המין חדשו רב נחמן במ"ש ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין לה כמו שנבאר בפרק הג'. ויש לדעת שרב נחמן לא דבר אלא בדופן והמפרשים נתחלפו במקומו' השכנים שהם חזה וקנה ולב וטרפש ושמנינות אם ילמדו מהדופן הדינים בשוה. או אם נתחלפו שבדופן יהיה קולא ובאלו המקומו' חומרא אחר שהגמרא לא הזכירם כמו שתמצא בפרק האחרון מזה המכתב ב"ה. וכן צריך שתדע שבספרי הפוסקים יש מין שלישי מסירכות לא הוזכרו בתלמוד. וקראוה סירכא תלויה ר"ל שראשה האחת מחוברת לבד והי' תלויה אחר שהקצה הב' בלתי מחוברת. והסכימו כלם שאינה מטרפת כי כל הסירכו' שהוזכ' בגמ' הם סמוכות בב' הראשים. וזו בראש האחד א"כ היא כשרה. עוד נתנו טעם לפי שגם שטעם הסירכא מפני נקב. זאת אינה עתידה להתפרק ממקום חיבורה. אחר שאין מכרחת אותה להסירה מעל מקום חיבורה. וגם נראה שאינה חזקה כיון שאין בה כח להתחבר ולכן אינה אלא רירין וחוטין בעלמא. ולפיכך כת' בעל ספר יורה דעה וסרכא היוצאת מן האונין או מן האומה או מן הגב והיא תלויה ר"ל שאינה נאחזת בראשה השנית לשום מקום כשרה ואפי' בדיקה לא בעי. וכיון שהיא כשרה לדעת הכל לא הזכירוה לענין חומרא כי די לנו במה שהחמירו רבותינו ז"ל.
